הייתה[32] הזדמנות שהרה"ח השליח וכו' רבי זלמן אהרן שיחיה גרוסבוים (מטורנטו – קנדה) הי' אמור להפגש עם ראש ממשלת קנדה ותכנן לתת לו מתנה כוס של קידוש. כשהודיע על כך לרבי, ענה לו[33] "כוס של קידוש?!" מה יעשה בזה. משא"כ סידור בהעתק אנגלי (תיק בתוך תיק) שכמה תפלות מההתחלה מודה אני ____________ שייך גם לבן נח וכו'[34].

ראה גם הערה [35]

 

 

 

מִזְמוֹר[47]  לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַאֲ-דׁנָ-י כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת אֲ-דׁנָ-י בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי אֲ-דׁנָ-י הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ[48]וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ: כִּי טוֹב אֲ-דׁנָ-י לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

 

 

במד"ר^{[49] הריעו לה' כל הארץ דמשמע בין ישראל בין כל האומות.}.. דקדק

 

 

דהנה[51] "רם[52] על כל גויים ה' על השמים כבודו" שהן אומרים[53] שהוא רם ונישא ועל כן רק על השמים כבודו, אבל על הנבראים התחתונים והשפלים הרי זה השפלה לגבי' להשגיח עליהם ועזב ה' את הארץ בידי הכוכבים ומערכות השמים. וזה לפי סברתם דהתהוות העולם[54] הוא בדרך עילה ועלול שזהו בבחינת ערך כו' כנודע,ועל כן אומרים דשמים היינו נבראים העליונים הן בערך להשגיח עליהם, אבל העלולים השפלים אינם בערכו להשגיח עליהם רק עזב הארץ וכל אשר בה בידי הכוכבים ומערכות השמים. אבל באמת אינו כן דהמגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, דלהיותו מגביהי לשבת בבחי' הבדלה על כן הוא בבחי' שמים וארץ בשוה, דגם השמים היא השפלה לגביו.

ובזה[55]יובן מ"ש מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' ולכאורה אינו מובן מ"ש מי כה' אלקינו דוקא מה שייך זה לישראל שגם אם לא יהיה נק' אלקינו הלא הוא מגביה לשבת כו' אך הענין הוא משום דאומות העולם אומרים רם על כל הגוים פי' לפי שהוא רם בעיניהם ומשבחי' אותו בזה לומר שהוא רם כו' כי לדעתם נמצא הוא למעלה יותר מכמו שהוא נמצא למטה וזהו אצלם מפני שרם בעיניהם ה' ומרוממותו וחשיבותו לא יתכן שיהיה שוכן למטה בהגשמה כו' אבל אנחנו עמו משבחים אותו בשבח גדול יותר לומר ששוכן למטה כמו למעלה ממש לפי שאנו אומרים דגם למעלה כולא קמיה כלא כו' כמו למטה ממש בהשוחה כמ"ש קטן וגדול כו' שוה ומשוה רממתו הכל בחי' אין כנגדו ואין לפניו בחי' מעלה ומטה כלל וא"כ רוחני וגשמי ג"כ שוין דהיינו שמים וארץ ואין לומר שהשמים הרוחני' מסוגלים יותר לבחי' כלי ומכון לשבתו והארץ הגשמית כו' ולפ"ז השבח הוא יותר גדול מאותו השבח שמשבחי'אותו אהו"ע לומר רם, הוא כו' וזהו מי כה' אלקינו דוקא דהיינו כמו שאנו אומרים עליו שהוא מגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ בהשואה א' כי מפני שהוא מגביהי לשבת בתכלית הרוממות אין לפניו מעלה ומטה כלל ע"כ הוא ממילא משפיל לראות בשמים ובארץ בהשואה ה' הוא שוכן בשניהם לא שנמצא הוא למעלה יותר מכמו שהוא למטה וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וד"ל.

 

 

            ומסיים: "הללוי'", היינו, שבכל העולם כולו (גם ב"ארצות גוים") פועלים את הענים ד"הללוי'", אמירת שבח והלל לה' ( ע"ד דרשת חז"ל על הפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה הללוי'", "על כל נשימה ונשימה כו' צריך לקלס לבורא", היינו, שבח והלל לה' מצד גדרי העולם).

[66]יהי' אור במושבתם היה' אז ישיר משה ובנ"י גו' הוי' ימלוך לעולם ועד, (וכמו שהוא בנוסח התפילה) וגם בלשון תרגום הוי' מלכותי' קאים לעלם ולמי עולמיה. ומסיימים והי' הוי'למלך וג'הוי' אחד ושמו אחד, [67]

שלמות[70]"לתקן  ע-ו-ל-ם  במלכות שד-י", היינו, לפעול גילוי אלקות בכל העולם כולו, כמ"ש "והיתה[71] לה' המלוכה[72]", "והיה[73] ה' למלך על כל הארץ". עבודתם של ישראל ("ישמרו חוקיו וגו') היא –

 

 

             

א.      בשעה[75] שה' נתן תורה לעם ישראל, כל העולם הזדעזע, עד שבאו מלכי אומות העולם ושאלו מפני מה כל העולם מזדעזע (כדברי הגמרא בזבחים ובמדרש-) שמספרים את הנהגת הגויים בעת מתן תורה, שכאשר ראו את כל העולם מזדעזע שאלו) האם מגיע מבול של מים או של אש? עד שענו להם "ה' עוז לעמו יתן – ה' יברך את עמו בשלום".

מה הקשר של ה' עוז לעמו יתן ,," לאומות העולם?

מבאר המהרש"א שהדבר גרם לשלום בין ישראל לאומות העולם, וגם שלום בין האומות עצמן . כי התורה היא ה "דפתראות ופינקסאות" [=התכניות והמפות] שאיתם ברא ה' את העולם" מזה מובן שכל הפרטים שיש בעולם –צריכים להיות כפי שהם על פי התורה.

מכך מובן, שכאשר העולם מתנהג ע"פ התכנית שלו, כפי שצריך להיות על פי התורה, יש לו קיום. הדבר הוא בקל וחומר מאדם בשר ודם שבזמן שבונה בנין, הרי הוא עושה את כל התלוי בו, שלבנין יהיה קיום, על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא אודות הבורא- שהוא בנה את כלהעולם, הרי בוודאי שהוא ברא את העולם באופן כזה שאם יתנהגו כרצונו, על פי התורה, שהיא ספר ההוראה איך להתנהג, יהיה להעולם קיום באופן של שלום.

אבל מנין לדעת כציד צריך להתנהג?

לזה יש צורך לקחת את הוראות התורה!

עד מתן תורה, היה קשה לדעת איך צריך להתנהג ומה יש לעשות, מלבד יחידי סגולה שהם למדו תורה, אבל העולם בכללותו "היה מתנהג באפילה", עד שהגיע אברהם והתחיל להאיר. ברם היה זה בעיקר לבניו ובני ביתו (והקרובים אליהם). מלבדם, אף אחד לא ידע מה נדרש.

בשעת מתן תורה, כשכל העולם הזדעזע, ונודע לאומות העולם ש"ה' עוז לעמו יתן", ה' נתן את התורה – שבה נברא העולם – לעמו ישראל, בכך נודע להם שיש ענין שלפיו צריכים להתנהג.

ולמרות שהם ידעו שזהו "לעמו" (יתן), שהתורה ניתנה לישראל,

בכל זאת הבינו, שהדבר יתן גם להם קיום אמיתי.

הם ידעו גם שהתורה נקראת "עוז", הדבר החזק ביותר שיש, עם כל זה, לא הי' ברצונכם לשנות את הדבר, כי הם ידעו "שהעוז" הוא נהיה תורת חיים, שיוצרת ונותנת חיים, פתחו ואמרו "ה יברך את עמו בשלום". (בפסוק)     

ב.      עדיין צריך להבין 1.) מה הקשר והשייכות בין שני חלקי המשפט של "ה' עוז לעמו יתן" להמשכו "ה' יברך את עמו בשלום".   2.) בילקוט שמעוני הוא מסיים שאח"כ "הלכו כל אחד למקומו", מהו החידוש בזה שלאחר שידעו ממה הגיע הרעש הגדול ממתן תורה, הם הלכו למקומם?

הביאור הוא פשוט: מכיוון שה' נתן תורה לעמו, והתורה מלמדת איך להתנהג, מה שמביא שלום. כתוצאה מכך נפעל ההמשך שהלכו כל אחד למקומו שלו, בלי לרדוף אחרי מישהו בגלל מקומו. אחר ועי"ז מתבטלים כל הסיבות שמביאות מלחמה בעולם.

כדי שהדבר אכן יהיה אצל העמים כולם, הדבר צריך להתחיל מהתורה והמצוות שלהם. בדומה למה שבעם ישראל, כל דבר צריך להתחיל מהתורה והמצוות שלהם, על דרך זה גם באומות העולם. שעניני השבע מצוות שלהם, הינם נוגעים לחיי החברה, שלא יהיה מצב של איש את רעהו חיים בלעו. וע"י קיום השבע מצוות אצל בני נח, נהיה שלום בארץ ובכל העולם כולו.

[שלא כדברי הטועים, הטוענים שיש ענינים אותם צריך לחפש בתורה, אבל יש דברים אחרים – אותם צריך לחפש אצל הרופא או אצל הפוליטיקאי, דבר זה הוא היפך התורה – ישנם דברים שהתורה עצמה אומרת לשאול את הרופא ולעשות כהוראתו, לא בגלל שזהו ציווי הרופא, אלא מפני שהתורה אמרה "ורפוא ירפא" שיש לרופא רשות לרפאות, וצריך לשמוע בקולו.

בדיוק כפי ש"אין עוד מלבדו", שמלבד ה' אין שום דבר נוסף, כך אין ענין בעולם שתתכן מציאותו ללא התורה, שהיא אומרת איך להתייחס לאותו נושא.

ומכיוון שה' "אסתכל באורייתא וברא עלמא" [= הסתכל בתורה ועל פי זה – ברא את העולם], הרי כל הדברים נלקחים מהתורה, כאשר התורה מצוה לשמוע לד"ר, צריך לעשות כך, גם אם הפרופסור לא בקיא בדיני התורה, צריך לשמוע בקולו, כי התורה היא זו שאמרה לשמוע בקולו.

כן הדבר גם ביחס למינוי או דעה בעניני מסחר וכו', אין הכוונה שרק בעת קיום מצוה התורה אומרת לו מה נדרש ממנו ואח"כ יכול להתנהג כרצונו, אלא התורה היא דרך חיים לכל האומה כולה.

וכמו שבתורה יש חלקים שונים המדברים על נושאים שונים, כך התורה היא זו שאומרת ומצוה כמה דינים מה עליו לעשות כהוראת הרופא וכן בשאר הענינים]

ד. ועל ידי קבלת התורה בעם ישראל, וכפי שנקראת בשם "עוז", שהאדם מחליט לעצמו בעוז, בתוקף ובחוזק שהתורה היא תהיה המורה דרך שלו בחיים, הרי שום דבר לא יוכל לעמוד נגדו, עד שגם אומות העולם יאמרו "ה' יברך את עמו בשלום" שממשיכים שלום בכל העולם כולו כפשוטו, והשלום הוא הכנה קרובה וסלילת הדרך לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. 

  
ברכה (ועניית אמן אחר ברכות הנהנין שלו)

אחר[76] ברכת אדם אחר מישראל חובה לענות אמן אף על פי שהוא אינו מחוייב בברכה זו כלל ואפילו לא שמעה מתחילתה ועד סופה אלא סופה בלבד או אפילו לא שמעה כלל רק שהוא יודע איזו ברכה היא שלא תהא אמן יתומה כמו שכתוב בסימן קכ"ד אבל לנכרי המברך ברכה מן הברכות שתקנו חכמים אין עונים אחריו אמן אלא אם כן שמע כל הברכה מפיו וכותים עשאום כנכרים לכל דבריהם אבל לאחר מין דהיינו האדוק לעבודה זרה אסור לענות אמן אפילו שמעו כל הברכה מפיו (לפי שסתם מחשבת מין בהזכרת השם הוא לעבודה זרה).

 

המנהג[78] להודות לה' ישנו (לא רק אצל בני ישראל, אלא) גם אצל אומות העולם, כמודגש במדינה זו שבה אנו חיים, שחקוק על גבי מטבעות המדינה שכל אחד מאמין ובוטח בה', כיון שה' ברא את כל המדינה ואת כל הנמצא בתוכה, וכן את כל שאר המדינות, ואת כל העולם כולו, והוא מלך העולם בפועל (בלשון התפילה – "מלוך על כל העולם בכבודך"), אשר, כשם שענינו של כל מלך ונשיא של רפובילקה הוא לספק את כל צרכי המדינה, כדי שתתנהל כראוי, באופן טוב ונעים, על דרך זה – ומכל שכן וקל וחומר – בנוגע להנהגת המלך דכל העולם כולו, שזהו ה', שמאז בריאת העולם מספק הוא כל פרט הנמצא בעולם בכל הענינים שזקוקים אליהם[79].

 

איתא[80] בירושלמי[81] : "אם ברכך גוי – ענה[82] אחריו אמן! שנאמר ברוך תהיה מכל העמים"

בואו[84] נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו

 

כשנברא[85] אדם הראשון .. תיכף לבריאתו הודיע והכריז[86] לכל[87]: "בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו"[88].

*

הכתרת[89] המלך גורמת שתהי' המשכה מאחדות הפשוטה, עד שיגיע למצב של "בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו" – בעולם המְדבר, החי והצומח עד שיחדור אפילו בדומם, שאצל כולם תהי' נפעלת מלכותו של ה' ולא רק באופן של ממשלה.

ענין זה קשור גם עם דְבַר מלכות, ש"דְבַר" פירושו גם מלשון מנהיג, כפי שנמצא ברש"י[90] "דַבַּר אחד לדור" ועל דרך זה הלשון "ידבר[91] עמים תחתינו", שפירוש הדבר שהם נעשים טפלים לעם ישראל, ואין להם כלל מציאות בפני עצמה.

יעלוז [96]שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער כו'. פרש"י עצי יער שלטונים של עובדי גלולים. ועפ"ז י"ל פירושו כתפוח בעצי היער שארז"ל במד"ר ס"פ בח פי"ז כתפוח קאי על ה'. והיינו בעצי היער בין השרים כו'. וע' עוד בפרש"י תלים סוף סימן כ"ט ע"פ ויחשוף

 "ה' מלך גו'",

( ויאמר כל אשר נשמה באפו:) ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

      ב. דין ומשפט (גם מה שהאדם צריך לשפוט את עצמו)

 

א. תפילות

אדם הראשון, תיכף ומיד בתחילת בריאתו הכריז לכל העולם כולו: "בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה (שכולל גם ההודאה) לפני ה' עושנו", "בואו אני ואתם.. ונמליך עלינו מי שבראנו.. ואמר ה' מלך גו'"

 בעת התפילות בראש השנה רגילים לומר "ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

למה[97] יאמרו דוקא "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"?

ביאור הדבר:

דבר זה עצמו, שע"י קבלת עול הוא מאבד את מציאותו כישות עצמית, והופכו לחלק מרכוש האדון ומציאותו של האדון, גורם שכאשר מישהו הוא עבד של מלך הרי הוא כבמו חלק ממציאות המלך בעצמו (כדברי רש"י[101] "עבד מלך – מלך").

בראש השנה נעמד האדם למשפט, לא רק במשפט האלקי – בפני בורא העולם, אלא גם לשפיטה עצמית שלו.

            הוא צריך להחליט – שהוא מקבל על עצמו, במידה מלאה, לרומם את העולם שסביבו, שיגיע להכרה ולאמירה "בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו" (בואו, נכוכף עצמנו נשתחוה ונמסור עצמנו לה' שהוא עשנו).

*

שלא יחשוב האדם לעצמו:מי אני ומה אני כדי שיהיה לי כח כה גדול.

הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללוי'!

הללו[102] את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללוי'[103]. וצריך להבין, מהו הטעם דכי גבר עלינו חסדו שבשביל זה יהללו וישבחו אותו הגוים והאומים, וכמו שקשה בגמרא בפסחים[104] אומות העולם מאי עבידתייהו. והנה רש"י מפרש (בתירוץ הגמרא שם), דאף שגבר עלינו חסדו, מ"מ, מכיון שזהו בגילוי שגם הם רואים זאת ("דחזיתו שעשה לי") לכן עליהם להלל ולשבח. אמנם אין זה מספיק וכמש"כ במאמר ד"ה הללו את הוי' לרבינו הזקן[105] ש"אין זה טעם מספיק". שמלשון זה משמע ש"כי גבר עלינו חסדו" הוא טעם להללו את הוי' כל גוים גו' (שמזה משמע שמפרש כפירוש רש"י הנ"ל), אלא שאי"ז טעם מספיק[106]. ולכן מפרש הרשב"ם שם שכי גבר עלינו חסדו הו"ע בפ"ע, וכי כאן פי' כש"כ שהגוים והאומים עליהם להלל ולשבח על הגבורות ונפלאות שעשה בעולם, וכ"ש אנו שגבר עלינו חסדו יותר מכל אומה ולשון.

והנה השייכות מיוחדת דהללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים לחגה"ס הוא כדאיתא בגמרא[107] ובמדרש[108] שהע' פרים שמקריבים בחגה"ס הם כנגד הע' אומות, שהם כללות כל האומות, שמצד זה הנה בחגה"ס הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים.

והנה... לפי הפירוש אשר כ גבר עלינו חסדו ואמת הוי' גו' הוא טעם להללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים (כפירש"י), נמצא שבחי' גבר עלינו חסדו, שהוא נעלה יותר גם מבחי' חסדו שלמעלה מהשתל' (כנ"ל), וכן בחי' ואמת הוי' פועל גם בידיעת כל הגוים והאומים. דאף שבכללות, הידיעה דאוה"ע הוא רק בשם אלקים וכמ"ש[109] אלקים יענה את שלום פרעה, ויניקתם בשם אלקים גופא הוא רק מהמ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים, ושם הוי' שייך רק לישראל עם קרובו, בכל זה, בחג הסוכות, נרגש בחי' הוי', וגם בחי' ואמת הוי', גם לכל הגוים והאומים עד שצ"ל הללו גו' שבחוהו.

וזהו הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם, דבחי' חסדו שלמעלה מהשתל' וכמו שגבר עלינו חסדו, וכן בחי' אמ הוי', יומשכו גם בעולם, שיהי' נקרא כמו שנכתב, ומצד זה יתבררו גם הגוים, וכנ"ל שמצד הגילוי דועמדו רגליו גו' יהי' גם המשפט בגוים שהו"ע הבירורים, והוא מה שע"י הקרבת הע' פרים שמקריבים בחגה"ס מכניעים את הע' שרים לקדושה שהם נכנעים לישראל, ואז נמשך אך טוב לישראל וגודל השמחה דזמן שמחתנו בחגה"ס ומי שלא ראה שמחת ביה"ש לא ראה שמחה מימיו... וזמן שמחתנו הוא שהשמחה דסוכות ושמע"צ ממשיכים בכל השנה ככולה, ועד לושמחת עולם על ראשם בביאת מ"צ אשר ילחם מלחמת ה' ויצליח ושמת מעיר לגל[110], שתתבטל מלכות דקליפה מחורבנה של צור תיבנה ירושלים[111] עיה"ק ויבנה מקדש במקומו בב"א.

המשכת[112] גילוי הרצון הוא ע"י תורה ומצות דוקא, והיינו להיות שהרצון הוא בחי' המשכת העצמות לרצות כו', ..והגילוי נמשך לנשמות ישראל דוקא, אמנם ענין הקרבת הע' פרים הוא שממשיכים בחינת גילוי המקיף על הע' שרים ג"כ, והיינו בכדי שיתבררו.. וזהו מה שנמשך להם ע"י נשמות ישראל דוקא וכמו שכתוב הללו את הוי' כל גויים כו' כי גבר עלינו חסדו דעיקר המשכת המקיף הוא לנשמות ישראל, ונש"י ממשיכים את האור מקיף על הע' שרים בכדי שיתבררו כו', וזהו בסוכות דוקא.

*

וע"י[113]העבודה ואתהלך לפני הוי' בארצות החיים, באים לתוכן הקאפיטל ד..הללו את הוי' כל גוים גו' כי גבר עלינו חסדו גו', שגם שני ענינים אלו הו"ע העלאה והמשכה. הללו גו' כל גויים גו'

*

עוד ביאורים בענין זה (של הללו את ה' כל גויים גו') ראה לעיל בביאור הפס' "ישמחו וירננו לאמים".

ביטוי דברי השלום התורתי הכללי האמורים הוא אחת מהירושות הנפלאות שאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, הנחילו לנו, בני ישראל.

זה כבר תקופה של קרוב לשלשת אלפים ושש מאות שנה, שבמלים ,שלום עליכם – עליכם שלום" הביא אברהם אבינו לכל העולם את ההכרה בשמו הקדוש של בורא העולם ברוך הוא.

כתוב "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", אברהם אבינו הסביר לעולם, שהשי"ת הוא לא רק שברא את העולם ומנהיג אותו בהשגחה פרטית, לאפשר לאדם להיות טוב וישר, דבר שהיה במשמעות הביטוי "א-ל העולם", אלא השי"ת הוא "א-ל עולם", כלומר, כל דבר בעולם מראה על א-ל ברוך הוא, על הבורא.

אברהם אבינו הטיף לאנשי העולם, עורר את כוח ההבנה שלהם, שיראו את האמת האמיתית של בריאת העולם האלקית, ובמושגים מובנים להם הסביר להם אברהם אבינו את המשמעות האמיתית של אלקות, שמלא כל הארץ כבודו, הוא ברוך הוא – הכל, הכל – הוא ברוך הוא, הרי ממילא כל מקום חדור אלוקות.

ה"שויתי ה' לנגדי תמיד", שמלך מלכי המלכים ה', שכבודו מלא כל הבריאה של העולם, עומד לידו ורואה בכל מעשי האדם, בתוכן זה שבו מתחיל חיי הנהגה של היום היהודי, לפי השולחן ערון – הביא אברהם אבינו את בורא העולם ברוך הוא להכרת האנושות.

זה משמעותו המלאה של ביטוי דברי השלום התורתי "שלום עליכם – עליכם שלום", "שלום – שמו של ה', המשמעות היא: שלום עליכם – השי"ת אתכם, עליכם שלום – אתכם השי"ת.

זה גם אחד מהדברים המיוחדים הרבים, שאנו בני ישראל, העם המיוחד,זכינו להם במידה רבה יותר ובאופן שונה מאשר כל האנושות בכל העולם, בכך שהדת והתורה האלקיות, שנתן השי"ת למשה ולישראל – שונות מכל הדתות ומכל התורות של שאר העמים.

כל העמים שעל פני תבל, גם הדתיים ביותר, מתבטאת כל דתיותם במקומות התפלה שלהם בלבד, בזמנים מסויימים הם באים למקומות התפלה שלהם, אומרים נוסחי תפלה שונים, ובכך פחות או יותר, מתבטאת שמירת הדת שלהם.

ואילו שמירת הדת היהודית, איננה רק בשעות התפלה בבתי הכנסת ובתי המדרש, שמירת הדת האמיתית גם אינה מתבטאת בשמירת כל המצוות בלבד, אלא, עיקר שמירת הדת הוא לשמור גם על כל מנהגי ישראל, כפי שמובא בתוספות בסוגיא "דם נפסל בשקיעת החמה"   

כשם שארץ ישראל היא המקום שבו נמצא בית המקדש שבו מביאים קרבנות לה', ובו משבחים ומודים לה', כמו שנאמר[114] "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" – יתפשט ענין זה בכל העולם, על ידי זה שכל נברא, מין המדבר (יהודי וגם אינו יהודי), וכן חי, צומח ודומם, נעשה במעמד ומצב היותר טוב ומובחר ("ביכורים"), בריא בגשמיות ובריא ברוחניות, ועד שכל העולם נעשה "בית המקדש" של ה', ובכל העולם מודים ומשבחים לה' על כל חסדיו, שהוא בורא העולם ומנהיג העולם, וכשם שמנהיג את העולם בכל רגע ורגע, כך הוא בורא את העולם בכל רגע ורגע.. ומוסיף בברכותיו לכל דבר שבעולם.

בחדר שלושה אנשים. מי המה לא אדע. שנים שוכבים על נסרים המונחים על כרעי עץ ואחד שוכב על מיטת ברזל הקבוע בקיר החדר.

שלושה הללו המה יהודי אחד ולהבדיל שני נכרים.

הראשון הוא ק. היושב זה כששה חודשים וזה שבוע התשיעית אחרי אשר הודיעו לו כי נידן למיתה, והיום אשר יגיע זמנו יודיעו לו עשרים וארבע שעות קודם.

כי חוק הוא להודיע לכל נידן למתיה ר"ל בכ"ד שעות מקודם, ובכ"ד שעות הללו יכול לבקש רחמים וחנינה ע"י טעג' או כתב מהיר (אשר בשני שעות מרגע כתיבתו מחוייב להמסר ליד הפקיד העליון), או להודיע כי מקבל הוא הצעת שרות (בתור מרגל סתר או עובד לטובת הג.פ.או.) אשר בגלל זה יקנה חייו.

השני הוא העברי ש. היושב כשני חודשים ורק פעם אחד נקרא לחוקר, ושאל אותו כמה שאלות בעניני מסחר, ודרש אצלו אשר יספר לו מכל מעשיהם ותהלוכותיהם של הסוחרים אשר נקב לו בשם, וכאשר ענהו כי איננו יודע השיבו החוקר אשר ישב במאסר עד שיזכר, ואם לא יזכר כעת חושב הוא אשר אוירה של סיביר יחכמנו ואם רוצה לילך הביתה ולשבוע לחם ימלא דרישתו האמורה, ויקבל עליו משרת מרגל.

השלישי הוא נכרי ס. עובד אדמה הדר על גבול דפילאנדיא. ונחשב למרגל לטובת פילאנדיא.

בבואי החדרה, הנה הראשון אשר נתן לי מקום לשבת היה האסיר ס. ויקפל את מצעו (שק עם תבן) ויסדר את החפצים שלי.

אנכי הרגשתי אשר מחבורת פצעי אשר הוכתי – בדחיפתו של השומר והמלוה כאמור – זוב דם, פשטתי את מלבושי, ואקח מטפחות לבנים טבולים במים ואניחה על חבורתי.

זיבת הדם, ומראה פני הלבנים אשר כחידה היתה לחברי האסירים, פתחה את פיהם לבוא אתי בדברים, והגם כי מלבשתי העיד עלי שהנני מעדת הרבנים.

היהודי ש. הכירני, ויתחלחל במאד ויקרא בקול, רבי הגם בכם נגעה יד הג.פ.או. אוי שמים מה נעשה בהמדינה, האם מהפכה נעשתה, כי זה כשבוע ימים אשר בכלך לילה ולילה מובילים מאות אנשים, דרך מבוא חדרנו, לטבח. ושומעים אנחנו אנקתיהם וצעקותיהם

זה לי שני חודשים שהנני יושב פה ולא שמעתי כאלה עד שני שבועות מקודם, בשני שבועות האחרונים סער ורעד. ויסבבוני בשאלות שונות מתי לקחו אותי, בעד מה, ואיך זה נפצעתי קשה עד כי נקרע בשר בטני וארכובי כמו מטיל ברזל, והדם שותת.

הוא מדבר אלי בשפה המדוברת זארגאן והאסירים ק. ס. פיהם פתוחה בתמהון רב, ואנכי אינני עונה לו עד מאומה משני טעמים, הראשון כי כאבי גדול עד שאי אפשר לי לדבר והשני כי ירא אנכי פן בין המרגלים מושבי אשר יעלילו עלי, כי שמעתי אומרים בשם בקיאים בבתי מושב אלה, אשר איש שחפצים להוציא מאתו דיבורים וענינים נסתרים מושיבים אותו בתוככי אנשים הנראים לנוחים ובהמשך הימים שהוא יושב עמהם מגלה לפניהם מסתרי לבבו.

נשמע כרוז "עמדו, בא מועד העמידה".

ולקול קריאה זו, כל אחד האסירים מזדרז לקום ממשכבו, כי כאשר יביט השומר בהאשנב כי עודנו שוכב, יענשנו.

כעבור איזה זמן נשמע כרוז "הכונו לקבל לחם" וכל כרוז נכפל פעמים שלש ארבע וחמש פעמים, ועושה רושם חזק על כל אסיר ואסיר.

נשמע רעש בהמבוא כי פותחים מנעלי החלונות או החורים אשר דרך בה נותנים המזון לאסירים.

החור נפתח והפקיד בלוית משרת נושא לחם קורא בשם.

ראשון קח לחם, ויקרב האסיר ק. אל החור ויושט לו הפקיד פרוסת לחם.

שני קח לחם, ויקרב האסיר ש. אל החור ויושט לו הפקיד פרוסת לחם.

שלישי קח לחם, ויקרב האסיר ס. אל החור ויושט לו הפקיד פרוסת לחם.

רביעי? ואנכי יושב במקומי ואלונטית עם מים מלוכלכת בכתמי דם על ארכובי ובטני, לך לא מגיע לחם, כשתהיה הוראה על כך ניתן לך.

עניתיו אינני צריך לחם, תנו לי עפרון ואכתוב בקשה.

כבר כתבת שלושה מברקים – עונה הפקיד – מספיק, מה אתה רוצה עוד? מספיק לבלבל להנהלה את הראש עם השטויות שלך, לא אתן לך עפרון לכתוב תשובה.

בהתאם לחוק – עניתיו – אתם חייבים למלא את דרישותי, זו זכותי לכתוב אפילו מאה מברקים כל יום.

רבותי – פניתי אל האסירים ונושא הלחם – תהיו עדים שהאדון המפקח מנע ממני את אשר החוק מתיר לי.

בשמעו השם אדון (דבר האסור להוציא בפה, גם בגנים ובפרדסים במדינת ססס"ר, ומה גם במבצר שפאליערנא ובאופן מבהיל כזה אשר פקיד האסירים בעת מלאת עבודתו מכנים אותו בשם בוז כזה, אדון (גאספאדין) עיניו הבריק ויתאדם וברעד אמר: אתה רואה איזה מתנגד המהפכה אתה? כאלה צריך לירות (לחסל) על המקום... הלי שום... שד! הא לך עפרון. נו, קח.

והראתי באצבע על האסיר ק. שישב אצל הדלת אינני יכול לקום. בבקשה תמסרו את העט לאדון זה.. והוא ימסור לי.

לא – עונה הפקיד – אסור, בהתאם לחוק כל אסיר חייב לקבל בידיו כל דבר מידי המפקח, קום וקח לבד.

אינני יכול, אני לא בריא.

אם כך – עונה הפקיד – לא צריך, אם בהתאם לחוק, אז בהתאם לחוק, ויבקש לסגור את דלת החור, ואקרא בקול עפ"י החוק הנני דורש תיכף ומיד ביאתו של מנהל המחלקה והדלת נסגרה.

כרוז נשמע "הכונו לקבל מים חמין" וכל אחד מהאסירים מכין הצנצנת אשר לו.

ופתאום נשמע קול פתיחת מנהלי דלת ופחד נורא ומבהיל נפל על כל שלושת האסירים. כולם כאחד נשארו לשבת במקומם, פניהם כסיד. אנכי לא5 הבנתי מדוע ככה נבהלו ויחרדו, אבל גם אני נרעשתי מבלי דעת, והדלת נפתחה.

הפקיד בא. עיניו לטושות ופניו נלהבים, ויקרא, מי קרא אותי.

אנכי – עניתי.

מה דרישתכם? שואל הפקיד ברוגז.

דרישתי – הגדתי – לתת לי התפילין הסידור והספרים. את אשר הבטיחו לי צירי הגפא"ו. והנני דורש רופא.

התפילין והספרים לא אתן, ורופא יבוא לא קודם מיום המחרת בקר או ערב. במשך יום או יומיים לא יזוב כל דמכם מפצע קטנה כזו.

ובהביטו אשר טפי דם נפלו על הרצפה הגביה קולו, מהרה רחצו את הרצפה הצריכה להיות נקיה וטהרתה מוטלת על האסירים. ויפן ללכת בחרי אף.

בשם החוק הנני פונה אליכם פקיד מערכה הששית להודיעכם, כי הנני מודיע מחאת רעב עד אשר ימלאו דרשתי לתת לי התפילין והספרים, והא לכם מחאתי כתובה כחוק.

בקראו המחאה התקצף למאד ויגש אלי וירים ידו להפחידני, אך לא עשה לי כל מאומה. והשומר פעטיע אמר צריכים היו להורידו לבאר, ושם ירגע וינוח מרגשתו.

כן אמר הפקיד אספר לפקיד העליון השונא אסירים מפונקים, ויאמר פעטיע: ואז יטייל בשבת בגן עדן. ויתענג והפקיד פנה אלי באזהרה לבלי ארהיב עוד לקרוא אותו ולבא להפריע את המנוחה אשר בגלל זאת ברשותו להושיבני במחשכים, ובדבר המחאה של רעב יקיים כחוק וביום המחרת או ביום השלישי ישלחנו למטרתו, ויסגרו את הדלת.

ביקורו של הפקיד עשה רושם עז על האסירים, וכאשר נעלמו עקבי הפקיד הנה שלשת האסירים התחילו להתלחש ביניהם ומגודל כאבי לא שמעתי.

כעבור איזה שעות כאבי הוקל והתעטפתי בטלית ואתפלל תפילה ארוכה. גם אמרתי מזמורי תהילים על פה.

בעת תפלתי בא מועד הטיול של האסירים, אך בראות הפקיד כי הנני מתפלל לא הפריע אותי.

כבר בא מועד חמי הערב הניתן להאסירים. אנכי כמובן לא לקחתי מים, וכעבור זמן מה בא פקיד הטיול, ויקראני ללכת לטייל, כי חוק הוא אשר גם האסירים היותר כבדי און צריכים לטייל שעה קלה בכל יום, רק שאותם מובילים אחד אחד לבד, ואנכי מיאנתי ללכת.

בה בשעה בא הרופא בלוית הפקיד, ויבקרני, ויתן לי תחבושת להניח על הפצע חבורה וישאלני באיזה אופן כה נפצעתי, ולא עניתיו מאומה, רק פניתי אל הפקיד בדרישה לתת לי התפילין והספרים, והוא לא מצא לנכון גם לענות לי.

היום עבר והלילה פרשה כנפיה וקול הכרוז נשמע "בא מועד השינה, שכב לישון".

האסיר היהודי ש. פנה לי את מקומו באמרו כי הוא ישן עם האסיר ס. או ק. גם כר נתן לי, ויאמר לי מהרו לישון כי בעוד שעה יותחל רעש המובילים אל הקומה התחתונה ואנחתם וצעקתם המרעיש ומרעיד את הלב.

האסירים כבר שכבו במקומם ואנכי עוד ישבתי. השומר פעטיע הביט דרך האשנב וירא כי עודני ער ויפתח את החור אשר בדלת והזהיר אותי לישון. אנכי הגדתי לו, אשר רק בשעה אחד עשרה אוכל להתפלל ערבית, ואחרי כן אשכב לישון, ואשר ע"כ יגיד לי האם כבר הגיע מועד האמור.

הוא לא השיב לי אף חצי מילה, ויסגור את החור וילך לו, ואני נשארתי לשבת וחזרתי מאת אשר אדע בע"פ.

עבר זמן, ופעטיע האכזרי הביט באשנב, ואמר לי, כי הגיע המועד אשר אמרתי לו.

התפללתי ערבית וכשהייתי באמצע פרשת שמע, נשמעו קול צעדים כבדים ואחריו פתיחת דלת של חדר לא רחוק מחדרנו ואז נשמע יללת איש שמתחנן, ומעבר השני קול פקיד שמצוה ברוסית, שימו ידיכם על פיו כדי שקולו לא ישמע, ואז נהיה שקט חרישי, ידיי ורגלי רועדים עוד רגע ואתעלף ופתאום נשמע מהחצר קריאה משונה איי איי ואחריו יריה ברובה.

מעין דמעות נפתח מעיני עד שלא יכלתי לומר אף מילה אחת, פחדים אחזו בי כששמעתי קול צעדים מתקרבים אל חדרנו, ועוד פעם הדלת נפתחת ונשמעת יללה של איש ואח"כ נשמעה ירית רובה וצעקה של איש גונח מעוצמת הכאבים ואחרי זה יריה שניה ושלישית ואז האיש השתתק.

התאמצתי להתפלל ובעת אמירת שמע קולנו נשמעה המולה מעבר החצר, יללת נהרגים ויריות מרובה עד שהאיר היום. וכמובן שלא הצלחתי להרדם.

רוח קרה באה מהחור של החלון, ושקט של חצר המות מרחפת, כאבי שקטו מעט, פחדי סר ממני, רוח ממרום תמכה בי ומחשבותי הסתדרו.

המחשבה הראשונה היתה מלא כל הארץ כבודו כתי' אשר גם שפאליערנא בכלל, ובין רגע הנה ציורו של מבצר הפעטראפאוולי, ומאסרו של כ"ק אאזמו"ר, אבינו הראשון, רבינו הגדול זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, לנגד עיני, וחולם בהקיץ.

מה איתן היא המחשבה וחושי הציור המעמידים את האדם במצב מדומה כאמת גמור ובשעה ההיא הנהו כולו מורם מעל אשפות הגשם והחומר, עיניו טרודות, רעיונותיו רוקדים כאלו עולה ומטפס בחיי הנפש והנשמה, ובשרו הכאוב לו לזרא.

לקול הקריאה "עמדו, בא עת העמידה" התעוררתי גם אני, כי גם אני הנני אסיר ואימתו של השומר הפחידה אותי.

כולנו חיים אומר האסיר ק. אחרי לילה איום כזה, תודה לא-ל כולנו חיים.

אנכי – ממשיך דיבורו הלאה – בכל עת ששמעתי צעדים מתקרבים שמיתי אשר קרב הקץ, בעוד רגע יפתחו מנעלי החדר ויקראו לי ללכת אחריהם, רגעים רעדתי ורגעים חשבתי אשר טוב הקץ מתוחלת ממושכה זה זמן כביר. אבל כאשר הלילה עבר והיום בא, הנה עוד פעם אוכל לשפוך שיחי לה'.

בפעם הראשונה לימי חיי הנני בסביבה כזו, בחברת אנשים פשוטים הרחוקים מכל ידיעה שכלית איזה שתהיה, אבל התום לב ואדיקותו של האסיר ק. פעל עלי רושם עז.  

 

 

 

 

 

---